ארכיטקטורה מיוחדת - "בתי הצינור" של הנוי


1 דקות קריאה

ארכיטקטורה מיוחדת - "בתי הצינור" של הנוי

שתי תופעות אורבאניות ייחודיות

שתי תופעות אורבאניות ייחודיות מכות מיד בהלם את הזר הנוחת בהאנוי, בירת וייטנאם. האחת היא "מבול הקטנועים" השוטף את שדרותיה רחבות הידיים, הצרפתיות-קולוניאליות, של העיר. ארבעה מיליון איש רשומים כתושבי האנוי העיר. והם נעים ברחובותיה באמצעות יותר משני מיליון קטנועים. אבל בהאנוי רבתי מתגוררים כשבעה מיליון תושבים, שברשותם כארבעה מיליון קטנועים. מיליוני הקטנועים האלה זורמים ברחובות האנוי בצפיפות בלתי  תיאמן, בנהרות שרוחבם כקטנועים ואורכם יכול להגיע לקילומטרים. כל זאת בעיר, שאין בה כמעט רמזורים, שוטרי תנועה וגם לא תמרורי "עצור", "האט" או "תן זכות קדימה". ולמרות זאת, נחיל הקטנועים הדחוס זורם בצורה יעילה וחלקה כמעט ללא תקלות במהירות ממוצעת של כ25 קמ"ש כשהמכוניות והאוטובוסים המעטים הנעים ברחובות, מפלסים להם בקושי דרך בין נחשולי הקטנועים.

הקטנוע הוא אמצעי התחבורה הפופולרי בהנוי

הקטנוע הוא אמצעי התחבורה הפופולרי ביותר בעיר. מחירו  800 דולר בלבד. הוא שווה לכל נפש - החל מיכול לשאת עליו שניים, שלושה ואפילו חמישה נוסעים. בבקרים, כשההורים מסיעים את ילדיהם לבתי הספר ולגנים, זהו חיזיון מהפנט לראות זוג הורים על קטנוע כשביניהם דחוסים שניים-שלושה זאטוטים, או  קטנוע הנושא עליו לול של עופות או ברווזים. לפעמים זה גם מראה מפחיד - שכן, בגלל זיהום האוויר שיוצרים מיליוני הקטנועים, רבים מבין הרוכבים מכסים את פניהם במסיכות מגן שונות ומשונות ונראים כרוחות רפאים. המחזה הזה, שבו הקטנועים נעים כשהם מתפתלים ומאלתרים בתוך הטורים כדי לפלס להם דרך קדימה; או בכאוס המופלא הזה המתחולל בצמתים לא מרומזרים כשכמה אוגדות קטנועים מגיעות מארבעה כיוונים שונים, מתערבבות זו בזו, אך מוצאות דרך להיחלץ מהמבוך ולהמשיך בדרכן ללא כל תאונה או שריטה - הוא מופע יומיומי מדהים ומרתק, שרק כדי לצפות בו בחלחלה ובהתפעלות ראוי להגיע להאנוי. אלא שתופעת קטנועי האנוי כממעט ומעלימה את האטרקציה האורבאנית העיקרית של העיר.

"בתי הצינור" של הנוי

אלה הם בתי "הצינור" או בתי "הטילים", כפי שהם מכונים בפי תושבי וייטנאם. אלה הם מבנים הבנויים בבנייה וייטנאמית מסורתית מזה מאות שנים, שזכו בכינוייהם אלה בשל צורתם המיוחדת ומידותיהם הנראות מוזרות לעיניים מערביות. מדובר בבתי בטון או לבנים צרים - שרוחב חזיתותיהם נע בין שניים לשלושה מטרים בלבד (!) - וארוכים, המתמשכים מאורכים  של  20 מטרים עד  80 מטרים אפילו. מאחר שהם גם צמודים זה לזה הרי שדפנותיהם חסומות ואין בהן שום חלונות. פתחיהם היחידים הם בחזית ובעורף, ומכאן גם כינויים כ"בתי צינור". כל זה נכון כאשר מדובר בבתים בני קומה אחת בלבד. אולם כאשר ל"בתי הצינור" נוספות עוד קומות, ורבים מהם מתנשאים לגובה של שבע ושמונה קומות, הם נראים כבר כטילים יותר מאשר כצינורות ואז הם מכונים "בתי טילים".



חנות בקומת קרקע לכל משפחה

"בתי צינור" פזורים בכל רחבי וייטנאם. אפשר למצוא אותם בכפרים, בעיירות קטנות ואפילו בהו צ'י מין סיטי (סייגון לשעבר), הגדולה בערי וייטנאם. אבל הריכוז והמגוון הגדול ביותר של מבנים כאלה נמצא ברבעיה העתיקים והישנים של האנוי. הם מתנוססים לתפארת כמעט בכל רחובות העיר, כשכל מבנה כזה שונה מהמבנים הצמודים לו הן בעיצובו האדריכלי והן בצבעיו, כך שכמעט לכל "בית צינור" יש מראה ייחודי. מה שמשותף לכל "בתי הצינור" ו"בתי הטילים" הצרים הוא שקומתם התחתונה, הפונה אל הרחוב, היא חנות. כל מבנה כזה, ואין זה משנה כמה קומות יש לו, הוא מבנה משפחתי, שקומתו התחתונה מיועדת להבטיח את פרנסת המשפחה. ב"בתי הצינור" הנמוכים והארוכים נמצאת דירת המשפחה, מאחורי החנות, ואילו ב"בתי הטילים" היא בנויה מעליה. בתים צרים בודדים כמו "בתי הצינור" אפשר למצוא בכל רחבי העולם. גם במדינות מערביות. אבל שם מדובר במבנים חריגים ויוצאי דופן בסביבתם ולא בסגנון בנייה כללי, המאפיין את אורח החיים וצורת המגורים המקובלת בווייטנאם.

 

 

שיטת מיסוי מיוחדת במינה

הנימוק השיגרתי המקובל הניתן לאימוץ צורת בנייה ומגורים זאת הוא, שהמיסוי הממשלתי והעירוני על המבנים המשפחתיים בווייטנאם נקבע לפי רוחב חזית הבניין הפונה אל הרחוב, בעוד שאין כל מגבלת בנייה או מיסוי נוסף על אורך הבניין ועל גובהו. כלומר, בעלי בניין ברוחב של שלושה מ',  מ' והוא בן שבע קומות, ישלמו אותו סכום ארנונה כמו אלה שאורך ביתם הוא רק עשרה מטרים והוא בן קומה אחת בלבד. לפיכך, כך אומרת ההנמקה, מעדיפות משפחות וייטנאמיות להצר ככל הניתן את רוחב המבנה המשפחתי ולעומת זאת להגביה את קומותיו ולמותחו לאורך מירבי. אלא שהסבר זה (המשמש כהנמקה גם לבתים בעלי חזית צרה שניתן למצוא באמסטרדם, למשל) לוקה בחסר כאשר מתחקים על מקורותיו של סגנון בנייה ייחודי זה.


סגנון הבניה הייחודי להנוי והפרצלציה שלו

ממחקרים אקדמיים שנערכו על "בתי הצינור" מתברר שראשיתו של סגנון בנייה ייחודי זה מופיעה כבר . האנוי ("גדת הנהר" בוויטנאמית, בתחילת המאה ה15 שנה  מיקומה על גדת הנהר האדום) מיושבת מזה 5000 שנה לערך, ולפני כאלף שנה הפכה לבירה הקיסרית של וייטנאם ולמרכז הכלכלי והמסחרי שלה. בתקופת שושלת לה ( LE, ששלטה בווייטנאם בשנים 1428-  1788). כשהאנוי נעשתה עיר צפופה ומרובת אוכלוסין, פרצלציה - חלוקת חלקת קרקע לתתי חלקות - מחודשת של מגרשי העיר, כדי להבטיח שברחובותיה יהיו כמה שיותר חנויות. כך הוקצה לכל חנות אורך חזית של שלושה מטרים בלבד, שמאחוריה יכלו בעלי החנויות לבנות באורך בלתי מוגבל של כמה עשרות מטרים שטחים למנוחה ולשינה. ה"צינורות" שנבנו מאחורי החנות שבחזית המבנה לא היו למעשה חללים סגורים. שכן, הם נבנו בצורת חדרים צרים וארוכים שהיו מקוטעים  - חדר מקורה, חדר ללא גג המשמש כעין חצר בין קירות, עוד חדר מגורים, עוד חדר חסר תקרה וכך הלאה. במרוצת השנים הפכו מבני חנויות אלה למבנים משפחתיים, כאשר בעליהן המשיכו לבנות על המגרשים מאחורי החנויות מגורים למשפחותיהם. אחר-כך נוספו על הקומות הראשונות קומות נוספות (ללא חיזוק יסודות הבניין) ו"בתי הצינור" הצרים, שמלכתחילה נועדו רק להיות חנויות ומחסנים, הפכו למבנים משפחתיים דו-קומתיים או תלת-קומתיים.




''ניאו בתי צינור''

במרוצת השנים הפכו מבני חנויות אלה למבנים משפחתיים, כאשר בעליהן המשיכו לבנות על המגרשים מאחורי החנויות מגורים למשפחותיהם. אחר-כך נוספו על הקומות הראשונות קומות נוספות (ללא חיזוק יסודות הבניין) ו"בתי הצינור" הצרים, שמלכתחילה נועדו רק להיות חנויות ומחסנים, הפכו למבנים משפחתיים דו-קומתיים או תלת-קומתיים חזיתותיהם הפונות לרחוב החל רק במאה ה-19.חלוקת המגורים ב"בתי הצינור" הצרים, הארוכים והגבוהים הפכה במרוצת השנים לסטנדרטית: הקומה הראשונה מיועדת, כאמור, לחנות (או למוסך כיום); השנייה למטבח ולמגורי הקשישים במשפחה; השלישית, הרביעית והחמישית למגורי הבנים הנשואים ומשפחותיהם; השישית משמשת כמחסן; והשביעית - קומת הגג המשופע - משמשת כמקדש ובית תפילה בודהיסטי. הסגנונות האדריכליים של בניית "בתי הצינור" השתנו ממאה למאה, כאשר בכל מאה כמעט נוספו אלמנטים חדשים למבנים, כמו מרפסות, גמלונים, חצרות פנימיות ועיטורים שונים. את "בתי הצינור" הישנים ביותר העומדים עדיין על תילם בווייטנאם ניתן למצוא ברובע הישן של העיר הוי אן, שם נמצא הריכוז הגדול ביותר של "בתי צינור" ממבנים של שתיים-שלוש קומות למבנים שמתרוממים עד לשבע-שמונה קומות, התפתחה רק בשלושים השנה האחרונות,



עליה ברמת החיים של תושבי הערים

כאשר וייטנאם החלה להיפתח למערב ומשכה אליה השקעות זרות, מה שהעלה את רמת החיים של תושבי הערים. כתוצאה מכך החלו המשפחות בעלות "בתי הצינור" ליפות את בתיהן ולהבדילן מבתי השכנים, לצבוע אותם בצבעים שונים ולהוסיף להם קישוטים אדריכליים שונים. אולם מאחר שהפרצלציה לא השתנתה, ניתן היום לראות בהאנוי לצד "בתי צינור" הישנים גם "בתי צינור" מודרניים המכונים ,"Neo-Tube Houses" כאלה שבנויים על-פי כל אופנות האדריכלות החדשניות, עם עמודים, חיפויי זכוכית ואלומיניום. רבים מ"בתי הצינור" ברובע הישן של האנוי נהרסו או התמוטטו (חלקם נהרסו בהפצצות  חיל האוויר האמריקאי בשנות ה-70 של המאה שחלפה) ובמקומם נבנו מבנים מפוארים. דור חדש של אדריכלים וייטנאמיים ממציא ומציע עתה גם עיצובי פנים חדשניים (ויקרים) לחללים צרים וארוכים ברוחב של שניים שלושה מטרים, שמאפשרים לחיות בתוכם ברווחה. אבל האנוי, כמו סייגון לפניה, עוברת עתה תמורה אורבאנית , שפתחה את 1986 יסודית. מאז הרפורמה הכלכלית של שנת המדינה להשקעות מערביות, נוספו לה רבעים חדשים עם מבנים מודרניים רחבי ידיים, מגדלים גבוהים ובלוקים רבי קומות של שיכוני מגורים אימתניים, המאפילים על "בתי הצינור" - נכס תרבותי ייחודי שעתיד להיכחד.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.